הסכם ממון הינו הסכם שנערך טרם הנישואין ויש לאשרו בפני בית משפט או בית דין ואף בפני נוטריון, ואילו הסכם חיים משותפים נערך לאחר הנישואין ויש לאשרו אך ורק בבית המשפט או בית דין.

סמכות השיפוט בהסכם ממון נקבעת לפי הערכאה שאישרה את ההסכם, קרי בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין. במקרה זה יוכלו בני הזוג לדעת מראש למי הסכמות העניינית לדון בהסכם ולא יצטרכו לחשוש בפני "מירוץ הסמכויות" בין בתי המשפט השונים.

  

הסכם הממון קובע כיצד יתחלק הרכוש בין בני הזוג במקרה של פרידה. חשוב להדגיש, כי בשנים האחרונות בתי המשפט מחילים את "הלכת השיתוף" על בני זוג ונכסיהם, אף אם הנכסים התקבלו / נרכשו לפני הנישואין.

 

כלומר יכול להיווצר מצב שבו בן זוג אחד רכש לפני נישואיו דירת מגורים והחליט להשאירה על שמו ולא להעביר חלק בדירה על שם בן הזוג השני ולבסוף, יימצא את עצמו מתחלק בדירה.

 

עניין זה אינו חד משמעי וחל בעיקר על מקרים שבהם ניתן להוכיח חיים משותפים ואורח חיים תקין, בייחוד אם ניתן להראות כי אחזקת הדירה המשותפת ופיתוחה במהלך שנות המגורים המשותפים (שיפוצים וכדומה)  נערכו במאמצים משותפים.

חשוב להבין, כי הסכם ממון גובר על חוק הירושה ולכן אפילו אם בן הזוג ערך צוואה, מאוחרת בזמן להסכם הממון - הסכם הממון גובר, ובלבד שלא היה שינוי בכתב להסכם ממון.

 

מקרים נוספים בהם רצוי לערוך הסכם יחסי ממון הם:

* זוגיות שנייה – על מנת להגן על ילדים מנישואים הראשונים

* זוגיות בין חד מיניים

* כאשר רוצים להבטיח כי בן הזוג אינו נישא לך רק עבור הכסף

* כאשר רוצים לפשט את הפירוד. ברור שחלוקת הרכוש קלה יותר כאשר נמצאים לפני האקט של הגירושין

* הגנה מפני נושים של אחד מבני הזוג שמסובך בחובות