הליך אימוץ הוא הליך מורכב ולא בכדי כולו מפוקח על ידי בית המשפט. אימוץ, הוא למעשה הליך שבמסגרתו הורים לא ביולוגים מאמצים לחיקם, על כל הזכויות והחובות המוטלות, ילד שהוא בן למשפחה ביולוגית אחרת, שמטעמים שונים אינה יכולה לגדל אותו. בהתאמה, גם דיני אימוץ והליכי אימוץ הם הליכים מורכבים מאוד, הן מבחינה משפטית ובוודאי שמבחינה רגשית, אשר מצריכים סבלנות ורגישות רבה.
הליך האימוץ ובפרט דיני האימוץ, עוסקים בשלב שבו ילד קטין, מוכרז בתור בר אימוץ, כלומר – בתור קטין שאפשר להעבירו למשפחה מאמצת. לאחר ההכרזה יכריע בית המשפט האם משפחה מסוימת, תזכה להיות המשפחה המאמצת. אך עד להחלטה זו, על בית המשפט לבחון את מסוגלותם של ההורים המאמצים וכן לבחון את התקיימותם של עקרונות דיני האימוץ, כפי שנסביר במאמר שלהלן.
כאן נעסוק בדיני האימוץ הלכה למעשה. נסביר מה הדין לגבי אימוץ ילדים יתומים בישראל, מהם העקרונות העיקריים בתחום דיני האימוץ בארץ וכן מהו הדין במקרה שבו אם מבקשת למסור את ילדה לאימוץ, אך אין בין האם לאב קשר ולא ניתן לאתר את האב באמצעים סבירים. בנוסף – נסביר מהו אימוץ בין ארצי, כלומר – אימוץ שנערך בין מדינות. כל זאת, לידיעתכם\ן ונוחיותכן\ם הגולשים והגולשות:
עוד לפני שנתחיל, נבקש להעיר כי המאמר שלהלן הוא מאמר כללי ואין בו כדי להוות תחליף לייעוץ משפטי ספציפי. לשם כך ניתן ומומלץ לפנות למשרדנו.
חוק האימוץ בישראל
החוק אשר מסדיר את דיני האימוץ במדינת ישראל, הוא חוק הנקרא חוק אימוץ ילדים, תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק האימוץ"). על פי חוק האימוץ, אימוץ במדינת ישראל יכול להיערך אך ורק בהתאם לצו של בית המשפט. אימוץ שלא נערך באופן הזה, אלא באופן פרטי בין שני אנשים, לא יוכר וגם לא יהיה לו שום תוקף. כמו כן, בית המשפט יורה על מתן צו אימוץ, על פי בקשה של הורים מאמצים או של המדינה, במקרים שבהם היא מבקשת להכריז על ילד מסוים בתור "בר אימוץ". אגב, העיקרון המוזכר לעיל, לפיו אימוץ ייערך רק לפי צו של בית המשפט, מוגדר בסעיף 1 לחוק האימוץ.
עיקרון חשוב ונוסף הוא שבית המשפט יורה על צו אימוץ, רק לאחר שקילת מירב השיקולים לטובת הילד. במילים אחרות – טובת הילד היא זו אשר תכריע האם הוא יועבר למשפחה מאמצת או לאו, כאשר השאיפה היא להותיר את הילד ככל הניתן עם משפחתו הביולוגית. אך במציאות, ברור שלא תמיד הדבר אפשרי מסיבות שונות. לעיתים ההורים הביולוגים לא יכולים לגדל את הילד מסיבות בריאותיות, מטעמי גיל, או שלל סיבות אחרות. אך עדיין, בית המשפט יבחן היכן טובת הילד תתממש בצורה המיטבית. כך קובע סעיף 1(ב) לחוק האימוץ, המגדיר את שיקול דעתו של בית המשפט בכל הנוגע לטובת הילד המאומץ – "בעת בחינת טובת המאומץ בהחלטות בהליכי אימוץ יובאו בחשבון זכויות הילד, צרכיו והאינטרסים שלו, לרבות זכותו ליציבות ובכלל זה צמצום העברתו ככל הניתן בין מסגרות או בין משפחות; ככל שהמאומץ מסוגל להבין בדבר, יובאו בחשבון גם רצונו ודעתו לגבי אותו עניין".
עיקרון נוסף הוא, שאימוץ יכול להיערך רק כלפי מי שמוגדר בתור קטין. דהיינו – רק במי שטרם מלאו לו 18 שנים. לאחר מכן מדובר על אדם בגיר ולכן אין הוא נזקק לאפוטרופוס.
בית המשפט המוסמך בענייני אימוץ ילדים
חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995, קובע כי הסמכות לעסוק בענייני אימוץ, מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה. כלומר, זו הערכאה המוסמכת, אשר דנה בענייני אימוץ מן ההתחלה ועד הסוף, ולבית הדין הרבני אין שיג ושיח בנושא. נעיר גם כי על החלטות של בית המשפט לענייני משפחה, ניתן לערער בפני בית המשפט המחוזי וכן גם לערער בגלגול שלישי, לבית המשפט העליון.
מהו צו אימוץ?
צו אימוץ הוא צו שניתן על ידי בית המשפט, אשר קובע כי מרגע מתן הצו, ההורים המאמצים הם הוריו של הקטין על כל המשתמע מכך, בכל הנוגע לזכויות והחובות ההוריות המוטלות עליהם. למעשה, מתן צו אימוץ, הוא השלב המסיים את הליך האימוץ, בהתאם לסעיף 17 לחוק האימוץ. מרגע מתן הצו, ההורים המאמצים הם בעצם הוריו של הקטין, על כל המשתמע מכך.
הליך אימוץ – מן ההתחלה ועד הסוף
בהתאם לחוק האימוץ, ניתן לערוך הליך אימוץ בשתי דרכים. דרך אחת היא כאשר הורה ביולוגי פונה לרשויות הרווחה בבקשה למסור את ילדו מטעמיו שלו. הדרך השנייה היא במקרה שבו בית המשפט מכריז על קטין בתור בר אימוץ, כלומר – שהקטין יכול להיות מאומץ על ידי משפחה מאמצת, לכשזו תימצא. הבה נסביר על שתי הדרכים הללו –
הכרזה על קטין כ"בר אימוץ":
רק בית המשפט לענייני משפחה מוסמך להכריז על קטין בתור בר אימוץ. בית המשפט יכריז כך במקרים שבהם נראה שקיימת סכנה ביטחונית לקטין או שמתברר כי הוריו הביולוגים אינם כשירים לטפל בו (בשל מחלה או התמכרות לסמים או אלכוהול או אי מסוגלות מסיבות אחרות ועוד). דוגמא נוספת למקרים שבהם קטין יוכרז בתור בר אימוץ, היא במקרה שבהם ההורים נוטשים את ילדם הביולוגי לאחר לידה או אף בשלב מאוחר יותר. אז מדובר בסיטואציה של אימוץ תינוקות נטושים. במקרה כזה, התינוק יועבר לטיפול רשויות הרווחה ובהתאמה למוסד ייעודי לטיפול או למשפחת אומנה ובמקביל יחל הליך האימוץ.
הורה המבקש למסור את ילדו לאימוץ
כאמור, האופציה השנייה להתנעת הליך האימוץ, באה לידי ביטוי במקרים קשים שבהם ההורה הביולוגי מבקש למסור את ילדו לאימוץ. אחת הסיטואציות הרווחות היא במקרים שבהם ההורה הביולוגי מוליד ילד ולאחר מכן מבקש למסור את הילד לאימוץ מחשש שהוא לא יוכל לטפל בו. בהתאם לסעיף 8א לחוק האימוץ, במידה ובקשה זו מתבקשת על ידי ההורה לאחר הלידה, יש צורך בהסכמה מודעת מטעם ההורה. כמו כן – במקרים כאלו קובע חוק האימוץ שיש להמתין 7 ימים עד להכרעה סופית ובכך לאפשר להורה לחשוב שוב על עמדתו.
עם זאת, יודגש כי לבית המשפט לענייני משפחה יש סמכות להורות על העברת הילד והכרזתו כבר אימוץ, גם לפני תום תקופת ההמתנה, במקרים שבהם אכן קיים חשש לפגיעה בקטין. במקביל, לבית המשפט יש גם סמכות לבטל את ההסכמה של ההורה, במקרים שבהם קיימת תקווה מוחשית שההורה – עם סיוע מצד שלישי – יוכל לטפל בקטין.
בנוסף חשוב להדגיש, כי במקרה שבו אדם מבקש למסור את ילדו לאימוץ, במיוחד לאחר לידה, על עובד סוציאלי האמון על הטיפול במקרים כאלו, מוטלת חובה להסביר להורה את ההשלכות, להעביר לו מידע על האפשרות לגדל את הילד ואף על זכויותיו בתור הורה חד הורי בעת הצורך. כמו כן, על העובד הסוציאלי להסביר להורה על האפשרות שביום אחד הקטין יבקש לדעת על זהות הורהו הביולוגי, שכן לאחר גיל 18, בהיעדר נסיבות חריגות המונעות זאת, יכול כל קטין לפתוח את תיק האימוץ.
מהו הדין בהיעדר קשר עם האב במסגרת הליך אימוץ?
זו שאלה קשה. מקרים קשים מאוד אף הגיעו לבסוף לפתחו של בית המשפט העליון. נסביר את הסיטואציה – אם יולדת תינוק ומבקשת למסור אותו לאימוץ. האם לא מעוניינת למסור את פרטי אביו של הקטין, שייתכן והוא ירצה לגדל את הקטין. מה הדין במקרים כאלו? יוער כי שני מקרים כאלו, הגיעו עד לבית המשפט העליון אשר לבסוף מצא לנכון להשאיר את הקטין אצל משפחתו המאמצת, כדי שלא לפגוע בו. עם זאת, חוק האימוץ מעניק תשובה לשאלה הקשה הזו ומטיל חובה ואחריות על העובד הסוציאלי האמון על הטיפול בהליך האימוץ.
על פי סעיף 8ג לחוק האימוץ, במקרה שבו האם מסרבת למסור פרטים, על העובד הסוציאלי לנסות לאתר בעצמו את האב באמצעים סבירים, בין היתר – כדי לוודא שאין בעיה רפואית שיכולה בעתיד להשליך על הקטין. על העובד הסוציאלי לנסות לאתר את האב באמצעות קבלת סיוע ממרשם האוכלוסין ועוד. החוק נוקט כאמור בלשון "אמצעי סביר". עם זאת, ברור כי ישנם מקרים שלא ייעשה ניסיון לאתר את האב, כמו במקרים שבהם קיים חשש שהאב אולי יפגע בקטין או במקרים שבהם קיים חשש לממזרות או שהקטין נולד עקב גילוי עריות ועוד.
עקרונות בתחום דיני האימוץ
בחלק הראשון במאמר, הזכרנו את עיקרון – העל בדיני האימוץ, לפיו אימוץ ייערך אך ורק בהתאם להחלטה של בית המשפט. כמו כן, במסגרת מתן צו אימוץ והכרזה על קטין כבר אימוץ, ייבחן בית המשפט את טובת הילד. עתה, נבקש לסקור עוד מספר עקרונות חשובים בדיני האימוץ וכן להסביר בהרחבה על עיקרון טובת המאומץ, שאותו הזכרנו בקצרה, כדלקמן:
עיקרון טובת המאומץ
כאמור, חוק האימוץ קובע כי בית המשפט יבחן בכל מקרה את טובת המאומץ, בעת מתן צו אימוץ, או בעת הכרזה על קטין בתור בר אימוץ. זהו אחד מהעקרונות הבסיסיים בדיני האימוץ והסיבה לכך מאוד ברורה – מעבר של קטין ממשפחתו הביולוגית, למשפחה מאמצת, אינו עניין של מה בכך ומדובר בפעולה רגישה מאוד, שיכולה להותיר בקטין צלקות עמוקות למשך שארית חייו. לכן, על בית המשפט לבחון, האם מעבר זה אכן ראוי ונכון בנסיבות העניין ויהיה טוב לקטין.
אין ספק שמעבר של קטין למשפחה מאמצת, הוא מסוג ההכרעות שלא בהכרח נוגעות רק בשיקולים משפטיים טהורים, אלא גם בשיקולים רגשיים, סוציאליים והומניים. כך תיאר זאת בית המשפט העליון, באחת הפרשות שעסקו בתחום האימוץ ושיקולי בית המשפט בענייני אימוץ: "המושג 'טובת הקטין' הינו מושג כללי ורחב ובתי המשפט נדרשים מעת לעת לצקת בו תוכן ולעצב קריטריונים לצורך יישומו במקרה הקונקרטי העומד לדיון […] בבואו ליישם […] על המקרה הספציפי שבפניו, מוטלת על בית המשפט בכל פעם מחדש מלאכה הקשה כקריעת ים סוף… אכן, כל מקרה ומקרה מקפל סיפור חיים משלו ובכל מקרה ומקרה נפרשת בפני בית המשפט מערכת יחסים שהיא ייחודית לבעלי הדין הניצבים בפניו … ההכרעה בשאלה מהי 'טובת הקטין' במקרה הקונקרטי מחייבת בחינה של עניינים עדינים ומורכבים הנוגעים לנפש האדם" (ראו פסק דין בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני, פסקה 10 (2005) וכן גם בע"מ 9447/16 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה – משרד הרווחה, בפסקה מ"ד).
כלומר, בכל מקרה בית המשפט יבחן את טובת הילד ובכל מקרה יבחן בית המשפט לעומק – את הנסיבות הרלוונטיות. ישנם מקרים שבהם בית המשפט ימצא כי טובת הילד היא דווקא להשאיר את הקטין בחיק משפחתו הביולוגית. מנגד, ישנם מקרים שבהם טובת הקטין היא הוצאתו מחיק המשפחה הביולוגית לאלתר למען שמירה על ביטחונו ומרקם חייו לעתיד. כל מקרה נבחן לגופו, אך העיקרון הבסיסי לעולם לא משתנה.
עיקרון רציפות הדת
עיקרון חשוב ונוסף בדיני האימוץ, מוגדר בסעיף 5 לחוק האימוץ. בהתאם לסעיף זה, קטין שהוכרז בתור בר אימוץ או שיש כוונה להכריז עליו כבר אימוץ, תמיד יועבר למשפחה אשר דתה היא דתו של הקטין. בהתאמה, העיקרון הזה גורס כי אין להמיר את דתו של הקטין או להעבירו למשפחה שדתה שונה מדתו. דהיינו, קטין בן לדת היהודית, לא יועבר למשפחה מאמצת בת הדת המוסלמית או הנוצרית וכך גם להיפך. מי שנולד כיהודי יועבר למשפחה מאמצת יהודית. קטין שנולד כמוסלמי יועבר למשפחה מאמצת – מוסלמית. כלומר, על פי עיקרון רציפות הדת, דתו של הקטין לא תיפגע כתוצאה מהאימוץ.
עיקרון ההתאמה ההורית
עיקרון חשוב ומהותי בדיני האימוץ, מוגדר בסעיף 3 לחוק האימוץ, הקובע כי אימוץ של קטין ייערך על ידי בני זוג, כלומר – גבר ואישה. עם זאת, חוק האימוץ קובע מספר חריגים, אשר בית המשפט יכול לסטות לאורם, מהכלל המוזכר. לדוגמא, חוק האימוץ קובע כי במקרים שבהם מבקש האימוץ הוא בן זוג של הורה ביולוגי, בית המשפט יכול לחרוג מן הכלל ולתת צו אימוץ. בנוסף, קובע חוק האימוץ כי במקרים שבהם מבקש האימוץ הוא קרוב משפחה אחר של הקטין, כגון – דודים, סבים או סבתות, יכול בית המשפט גם כן לחרוג מן הכלל ולהורות על אימוץ.
עיקרון גילו של המאמץ
עיקרון נוסף בדיני האימוץ, נוגע לגילו של המאמץ. סעיף 4 לחוק האימוץ קובע כי הורה מאמץ יהיה גדול מבחינת הגיל מהקטין המאומץ, לפחות ב-18שנים. עם זאת, במסגרת הליך אימוץ, בית המשפט רשאי לסטות מן הכלל המוזכר, במקרה שבהם האימוץ מתבקש על ידי בן זוג של הורה ביולוגי של הקטין. במקרים כאלו אין מניעה – בהתאם להחלטת בית המשפט.
עיקרון תקופת מבחן
עיקרון חשוב ונוסף בדיני האימוץ, הוא עיקרון המבחן. לא בכדי יורה בית המשפט על צו אימוץ, אלא לאחר תקופת מבחן אשר במסגרתה הקטין ישהה עם המשפחה המאמצת–הפוטנציאלית, על מנת לבחון את ההתאמה של המשפחה לקטין ואת ההתאמה של הקטין למשפחה, שלעיתים גם כוללת ילדים ביולוגיים משלה. כאמור, הליך אימוץ הוא גם הליך רגשי, שהרי לא קל לנתק קטין מהוריו הביולוגים ויש לבחון היטב את המשפחה המאמצת, בטרם תהפוך למשפחה המאמצת באופן רשמי. לכן, עיקרון נוסף בתחום האימוץ הוא עיקרון תקופת המבחן. בדרך כלל, תקופת המבחן נמשכת לכל הפחות חצי שנה, לעיתים גם יותר, בהתאם להמלצה של גורמי הרווחה ובהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט. בנוסף, עיקרון תקופת המבחן הוא צעד איטי, שמגלם את דיני האימוץ, לפיהם הליך אימוץ ייעשה בצעדים של עקב לצד אגודל, על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בקטין המנותק ממשפחתו הביולוגית.
עיקרון זכות הטיעון לקטין
בעבר התפיסה המשפטית הרווחת הייתה כי קטין לא מודע לזכויותיו וכן אין לו את הכשרות השכלית והבגרותית להבין את משמעות החיים. כיום התפיסה המשפטית הזו השתנתה וגם לקטינים יש זכות להביע את עמדתם בפני טריבונל שיפוטי, במקרים שבהם עשויה להתקבל החלטה הנוגעת לחייהם האישיים. כך גם בענייני אימוץ. דהיינו, לבית המשפט לענייני משפחה ישנה החובה לאפשר לקטין להביע בפניו את עמדתו לעניין הליך האימוץ, אך זאת בתנאי שהקטין אכן בוגר מספיק מבחינה רגשית ושכלית להביע את עמדתו ובמידה והוא מודע להליכים. כלומר, תינוק בן מספר חודשים בוודאי שלא יוכל להביע את עמדתו, אך קטין בן 12 שנים יוכל להביע את עמדתו, בהיעדר נסיבות מיוחדות. אגב, בהתאם לסעיף 7 לחוק האימוץ, במידה וגילו של הקטין גבוה מ-9 שנים, אזי בית המשפט צריך לשמוע את עמדת הקטין בעניין הליך האימוץ.
חוק האימוץ מאפשר מינוי של אפוטרופוס לדין, לטובת הקטין. כלומר, בית המשפט יכול למנות אדם שתפקידו יהיה לייצג רק את האינטרסים של הקטין במסגרת הליך האימוץ. האפשרות הזו מוגדרת בסעיף 23 לחוק האימוץ. על בית המשפט לאפשר לאפוטרופוס להביע את עמדתו של הקטין בפני בית המשפט, תוך יציאה מנקודת הנחה כי שיקוליו של האפוטרופוס הם טובת הקטין בלבד.
אימוץ בין ארצי
אימוץ בין ארצי – כשמו כן הוא, אימוץ ילדים בחו"ל. אימוץ ילדים בחו"ל נפוץ מאוד בארץ, כאשר הסיטואציה היא שהורים ישראלים פונים בעיקר למדינות אפריקה או ברית המועצות לשעבר ומאתרים קטינים לשם אימוץ. כדי להביא את הקטין ארצה, הרי שיש לפעול בהתאם לחוקי המדינה שבה הוא חי וכן בהתאם לחוקי מדינת ישראל. לשם כך, קובע חוק האימוץ כי תוקם רשות מוסמכת שתפקח על הליכי אימוץ הנעשים בחו"ל. אותו גוף מפקח נעזר במספר עמותות המסייעות להורים במקרים כאלו.
במסגרת הליך האימוץ, הגורם המפקח בסופו של דבר, הוא בית המשפט לענייני משפחה, אך גם לעמותות העוסקות בכך יש תפקיד חשוב: עליהן לבחון את התאמת ההורים ולסייע להם בפני הרשויות במדינה הזרה, לבדוק את מצבו של הקטין מבחינה בריאותית וכן הלאה. ישנן עמותות מוכרות וניתן לפעול רק באמצעותן, שכן הן אמורנות לפקח על הקטין לאחר האימוץ, כאן במדינת ישראל. עוד חשוב לזכור, כי במקרה של אימוץ קטין ממדינה זרה, ניתן יהיה להמיר את דתו, כך שגם אם הוא נולד לאם נוצריה הוא יוכל להיחשב יהודי ולשם כך יוקדש מאמר נפרד.
לסיכום
הליך אימוץ הוא הליך מורכב מאוד, המצריך ידע וניסיון רב. אין ספק שמדובר גם בתהליך רגיש, אשר לא בכדי בית המשפט הוא הגורם המפקח והמוסמך הבלעדי להורות על צווי אימוץ בארץ. מעבר לכך, במידה ואתם מבקשים להתחיל בהליכי אימוץ או לחילופין להתנגד לאימוץ של ילדיכם והוצאתו מהבית, כדאי מאוד לפנות לעורך דין משפחה בעל ניסיון בתחום. לייעוץ ראשוני בנושא – צרו עמנו קשר